<h1>סמ"ג עשין סימן רמ"ח</h1>
<h2>דף יז:</h2>
ואומר רבינו יעקב שאף על פי שבפרק המוכר את הבית (ב"ב ס"ו ב') אמרינן דשאיבה דרבנן דווקא מקצת שאיבה אבל כולו שאוב פסול מן התורה מדרשה דתורת כהנים שהבאנו למעלה [הו' במקואות פ"ב מ"ז] ואינו דומה שתהא אותה דרשה אסמכתא אלא דרשה גמורה היא כמו שאר דרשות שדורש שם מזה המקרא ומפני שכולו שאוב מן התורה גזרו שיהא המקוה נפסל בהשלמת ג' לוגין מים שאובין, ועוד מביא רבינו יצחק ברבי אברהם ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא דמקוואות (פ"ב ה"א) מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שהוא ספק מים שאובין למקוה וחזקת מימי מקוואות כשרין עד כאן לשון התוספתא, פירוש משמע דווקא משום חזקה הוא דכשר שדרך עושה מקואות לעשותן ממים הראויין לטבול בהן אבל אם לא כן היה פוסל מספק דכל ספק שבתורה הולכין בו להחמיר, ועוד הביא ראיה מדתני בתוספתא באותו הפרק (ה"ה) שני מקוואות של ארבעים ארבעים סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות הטהרות תלויות וכשאינו מטהר מספק למדנו שכולו שאוב מן התורה, והא דאמרינן בפ"ק דפסחים (י"ז ב') גבי משקה בית מטבחיא בכלים טמאין בקרקע טהורין ומשמע קרקע דומיא דכלים שהוא כולו שאוב ועוד כשמחלק שם בין דם למים ובין מים למים היה לו לחלק בין מים שאובין למים שאינן שאובים אלא ודאי בכולו שאוב מדבר ואף על פי כן אומר שם בקרקע טהורין מפני שהן ראוין להטביל בהן מחטין וצינוריות ועוד שסתם משקה בית המטבחיים הם שאובין, משמע שם שכולו שאוב אינו מן התורה, פירש הרב רבינו משה מפונטייז"א שזהו הטעם דאי אפשר למים הנופלים לארץ שלא ימשכו לכאן ולכאן ושאיבה שהמשיכה כולה טהורה מן התורה כי אף מדרבנן אמרינן במסכת תמורה (י"ב ב') כי אתא רבי דימי אמר ר' יוחנן שאיבה שהמשיכה כולה טהורה ומאחר שטהורה לכל הפחות מן התורה במקדש לא גזרו על שאיבה שהמשיכה ולכך אומר שם בקרקע טהורין, וכמו כן מה שאומר שם בקרקע טהורין שראוין להטביל בהן מחטים וצנוריות אין זה מדרבנן שהרי בטלו רביעית דמקוה אלא הואיל ומן התורה מטהר טהורין. ורבינו יצחק בר רבי שמואל היה אומר שאפילו כלו שאוב מן התורה כשר ואינו נראה לרבינו יצחק בר רבי אברהם אלא כמו שאמרנו (עי' ב"ב ס"ו א' תד"ה מכלל ור"ש מקואות פ"ב מ"ג). כתב רבינו משה (מקואות פ"ד ה"ט) הורו מקצת גאוני מערב ואמרו הואיל ואמרו חכמים שאובה שהמשיכוה כולה טהורה אין אנו צריכין שיהיו שם רוב מים כשרים וזה שהצריך רוב והמשכה דברי יחיד הן וכבר נדחו שהרי אמרו בסוף שאובה שהמשיכוה כולה טהורה ולפי דברי זה אם היה ממלא בכלי ושופך והמים זוחלין והולכין למקום אחר הרי זה מקוה כשר וכן כל אמבטי שבמרחצאות שלנו מקוואות כשרין שהרי כל מים שבהם שאוב שנמשך הוא ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בעניין זה, עד כאן לשונו.
<h2>דף קט:</h2>
גרסינן בירושלמי דיומא בפרק אמר להם הממונה (דף י"ט ב') רבי שמעון בן ביסנא בשם רבי אחא אומר הים היה בית הטבילה לכהנים לרחצה בו, ומקשה לאו כלי הוא בתמיה ומתרץ כההיא דאמר רבי יהושע בן לוי אמת המים מושכת לו מעין עיטם והיו רגלי השוורים פחותים כרמונים. ומה שנעשו כן זהו שיהו מוציאין ומביאין המים מעין עיטם בריוח כי להכשירו על ידי חיבור המעיין היה די כשפופרת הנוד כאשר בארנו למעלה. אבל אין לומר שמפני כן היו פחותים כרמונים כדי להוציאו מתורת כלי שלא יטמאוהו הכהנים העולין לטבול שם כדאמרינן במסכת שבת בפרק המצניע (צ"ה ב') כלי שנפחת כמוציא רימון טהור, אין לומר כך כי הכהנים טמאין לא היו נכנסין שם במקדש אלא כהנים טהורים הרוצים לעבוד עבודה (עי' פסחים ק"ט ב' תד"ה בים). ומורי כתב בשם הרב רבי אלחנן (הו"ד בריטב"א למכות ד' א') לפי שכל שפע המעיין נכנס בתוך הים והם טובלין בו לכך צריך [כ]מוציא רימון שדומה [ל]כלי לגמרי, ותניא נמי בתוספתא (מקואות פ"ד ה"ה) מעיין היוצא לתלמי ומתלמי לבריכה ראשונים ראשונים הרי אלו פוסלים מפני שהם כשאובים משמע שהתלמי הוא כלי ואפילו יש במעיין ארבעים סאה מתחילה מכל מקום הואיל ועיקר הקילוח של מעיין לתלמי הוא נכנס נחשבין שאובין, ואף על פי שאומר שם בסיפא דברייתא כיצד עושה נוקבו כל שהו התם שאני שאין טובלין בתלמי אלא בבריכה ואין לחוש כל כך למראית העין. וכל שהו לאו דווקא וצריך כשפופרת הנוד או ככונס משקה.
כשם שמועלת השקה למים הטמאים לטהרם ובתורת כהנים (שמיני פרשתא ט') דורשו מן המקראות מניין שאם היה טמא יטהרנו ת"ל אך מעיין ובור וגומר מעיין יהיה טהור ובור יהיה טהור ומקוה מים יהיה טהור מלמד שמטהרין זה את זה, כך מועלת השקה למים שאובין להכשירן דתנן בפרק ו' דמקוואות (מ"ג) שלשה מקוואות בכל אחד עשרים סאה והמקוה השלישי מים שאובין אם השאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בשלשתן ועלו המים מכולם ונתערבו מלמעלה המקוואות כשרין והטובלין טהורין שהרי נעשה הכל ששים סאה מהן ארבעים סאה כשרין זה בצד זה ואין המים השאובין שבצדן פוסלין מקוה שלם (ע"פ רמב"ם מקואות פ"ו הי"ד ע"ש בכס"מ) ולא עוד אלא שהשאוב נכשר ע"י השקת המקוה השלם (ר"ש). אבל אם היה השאוב באמצע המקווא[ו]ת כמו שהיו והטובלין טמאין כמו שהיו שהרי אין כאן מקוה שלם הואיל והשאוב מבדיל ביניהם (ע"פ רמב"ם שם). עוד שנינו באותו הפרק (מ"ה) השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד, משמע שאם היו נקובין כשפופרת הנוד מטבילין בהן (פסחים ק"ט ב' תד"ה בים). ועוד שנינו במסכת ביצה פרק שני (י"ז ב') דאין מטבילין כלי טמא על גב מימיו שצריכין השקה (לטהרן) [לטהרו] מכל אלה למדנו שמים שאובין יכולין ליטהר על ידי השקה, והא דאמרינן בפרק קמא דמכות (ד' א' תד"ה אמר) אמר רב יהודה אמר רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה גורס שם רבינו יעקב חבית מלאה יין. ומה ששנינו במסכת מקוואות פרק שלישי (מ"ג) בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשאר מן השאובין שהיו בבור שלשה לוגין ובענין זה אומר שם (מקואות פ"ה מ"א) גבי מעיין שהעבירו על גבי השוקת צריך לפרש שם שמה שאין הבור טהור שם ע"י השקת האמה זהו לפי שאין מעיין מטהר בכל שהו לטבילת אדם כמו שבארנו למעלה [הו' במקואות פ"א מ"ז] והואיל ואין מי האמה מרובין שם שיהו ראוין לטבילת אדם אין מועלת השקתו להכשיר מי הבור (ר"ש מקואות פ"ה מ"ב ע"ש).
